פסק-דין בתיק ת"א 72170/06

מבוא:

בהמשך לפסק-הדין החלקי, שניתן ביום 20.6.09 ובו נקבע כי הנתבעים הפרו את התחייבותם להשקיע בפרוייקט הבניה שיזמה התובעת, נדרשתי, בחלקה השני של ההכרעה לנזק לו טוענת התובעת, כתוצאת ההפרה.

לפי חומר הראיות שהוצג בפני, כרתה התובעת, לאחר ביטול ההסכם עם הנתבעים, הסכם נוסף עם משקיע חלופי. הסכם זה נחתם ביום 30.06.04, עם חברת "שדמות הגליל ייזום ובניה" בע"מ (להלן: "המשקיע החלופי"). באותו מועד התקשרה התובעת, עם קבלן ביצוע בשם חי אתגר בניה ופיתוח בע"מ (להלן: "אתגר"). בהסכם שנכרת עם המשקיע החלופי, התחייב האחרון להעמדת מימון בסך של 500,000 דולר מהונו העצמי, תמורת 96% מרווחי הפרויקט, בעלות של 6% ריבית על כספי המימון. ביום 14.11.04 ניתן היתר בניה לפרויקט, לאחר שהמשקיע החלופי הזרים את המימון הנדרש והתובעת הצליחה לפרוע את כל המסים וההיטלים הדרושים לקבלתו. 

הפרויקט עצמו, אף הוא הושלם, גם אם באיחור.

השלכותיה הכלכליות של ההפרה, מבחינת התובעת, היא השנויה במחלוקת בין הצדדים.

חלק זה של ההכרעה יעסוק אם כן, בשאלת היקף הנזק, שגרימתו הוכחה ע"י התובעת.

תמצית טענות הצדדים:

ראיותיה של התובעת בנקודה זו, הוצגו באמצעות העד ירון רוזנבאום (להלן: "רוזנבאום"). רוזנבאום טען בעדותו, לסוגים שונים של נזקים שנגרמו לתובעת. אלה כוללים את התייקרות עלויות הבניה, הפער שנוצר בעלות מימון האשראי וכן תשלומים בהם חויבה התובעת בשל עיכוב הבניה, כלפי בעלי הקרקע או צדדי ג'.

ראיות הנתבעת הוצגו, באמצעות שלושה עדים: מאיר שם-טוב (להלן: "שם טוב") טלי הלל (להלן: " הלל") ועופר שבת (להלן: "שבת"). טענתם המרכזית של הנתבעים, הינה להיעדר קשר סיבתי, בין הפרת ההסכם לבין הנזקים הנטענים. לגופו, מכחישים הנתבעים היווצרותן של עלויות עודפות בבניה, ו/או בתחום המימון ו/או תשלומים לצדדי ג', בעקבות ביטול השותפות. בנוסף, טוענים הנתבעים להפרת חובת הקטנת הנזק, מצד התובעת. את גורמי הנזק, ככל שנגרמו, רואים הנתבעים כנעוצים בהתנהלותה העיסקית הכושלת של התובעת. בהקשר זה, מפנים הנתבעים להתכתבות שנוהלה בין הצדדים, לפי מוצגים 24, 27 ו-26, כסותרים את טענות התובעת עצמה, בנושא גובה הנזק.

נקדים אפוא ונתייחס לשאלת "הקשר הסיבתי".

דיון

 א.  האם הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין עיכוב  הבניה?

רוזנבאום הסביר בעדותו הראשית, כי אי העמדת ההשקעה המתחייבת מן ההסכם מצד הנתבעים, גרמה לכך שהתובעת לא היתה מסוגלת לשאת בתשלום היטל ההשבחה ומס הרכוש. הואיל וכך, לא עלה בידה לעמוד בתשלום אגרות הבניה עובדה שעיכבה את מתן היתר הבניה. לפי עדות זו, לו היו הנתבעים עומדים בהתחייבותם, היה היתר הבניה ניתן, עוד באפריל 2003 .בפועל, התקבל היתר הבניה רק בנובמבר 2004 לאחר גיוסו של המשקיע החלופי, היינו, בחלוף כתשעה עשר חודש. העובדה לפיה מעת שהושג משקיע חלופי עבור הפרויקט (30.6.04) לפי מוצג 21, ועד להשגת היתר הבניה (14.11.04) לפי מוצג 36, חלפו רק 4.5 חודשים יש בה, לשיטתו, כדי ללמד על על הקשר בין מניעת המימון לבין רווח הזמן הבלתי סביר שנוצר.

העד שם טוב טען לעומת זאת, כי לא הפרת ההסכם מצד הנתבעים היא שגרמה לעיכוב בהשגת היתר הבניה. הצעת הליווי של הבנק לפי מוצג 10, העמידה תנאים נוספים, בהם לא עמדה ממילא התובעת, כמו דרישת ערבות אישית גבוהה כלפיו (2,800,000 ש"ח). עם זאת, אישר שם טוב בחקירתו כי אי תשלום האגרות, היה בו כדי לעכב את מתן היתר הבניה (ראה עמוד 16 לפרוטוקול מיום 08.03.12).

להשקפתי, אין הנתבעים יכולים להיתלות בנושא מתן הערבות האישית מצידו של שם טוב שכן, התובעת יכולה היתה להעמיד ערב אישית חלופי. גם אין לדעתי לקבל את טענת הנתבעים, לאי עמידת התובעת ביתר תנאי הליווי הבנקאי. מנקודת מבטי, מנועים הנתבעים מלטעון כך כלפי התובעת, מעצם חתימתם על מוצג מס' 2 ולאחר שהם עצמם "תרמו" את חלקם להסתבכות העסקה.

הניסיון להיחלצות בטענה זו נגוע לדעתי בחוסר תום לב , אותו יש לדחות. יחד עם זאת, אין בכך כדי לקבל את הטענה למשך העיכוב, הנטען, אלא לעצם העיכוב העקרוני.

מכלל לאו נשמע הן. מאחר ושללתי את טענות הנתבעים להעדרו של קשר סיבתי בין הפרת הנתבעים את מוצג 2 לבין העיכוב בבניה , מתבקשת הקביעה לפיה הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הדברים. בפועל הוכח, שמאותה עת שבה הצליחה התובעת להשיג שותף למימון, הושג היתר הבניה בתוך פרק זמן קצר ביותר.

הוכח אם כן עקרונית, ברמת הסבירות הנדרשת במשפט אזרחי הקשר הסיבתי בין שני האירועים.

ב. שאלת היקף הנזק -